"גיליתי את הכוח שבי להזיז הרים.."

אצל כל אחת ישנו הניצן הזה, הזרע הזה שנמצא בתוכנו ומתגלה ברגעים שונים, יש בו כוח מעבר לדמיון, מעבר להבנה, מעבר לתודעה.

אפשר להזיז אתו הרים, לחצות נהרות גועשים ולצלול לעומקים אינסופיים, הוא מחכה שנגלה אותו נטפח אותו ונסמוך עליו. עלינו.
היא מצאה אחד כזה.

אחרי הליכת הבוקר היא הזמינה אותי להיכנס לביתה, החום והרכות שניבטו מעיניה של חופית לצד הנוכחות והכריזמה שבה מלווים אותי עד עכשיו.
יש בה משהו באישה הזו, בהוויה שלה שכל כך אוטנטי ושובה לב.

נכנסתי לביתה נרגשת, נבוכה ובהודיה על הזכות שבחלקי לראיין אותה.

"מה תרצי לשתות?"

אני: "כוס מים".

"מים?! יש תה, נענע, קפה, נשנוש…מים?"

"טוב, תה עם נענע"- נסדק הקרח פולני-ייקי שבי.

התיישבנו בסלון. והתחלנו.

לפני כשלוש וחצי שנים נפטרה אימה שוש ממחלת הסרטן. הן הספיקו להיפרד בהוספיס.
חופית הייתה בת 30+ נשואה ואימא לעדן בת ה-3 ואלה בת השנה וחצי, ובמהלך שנת האבל בהיריון עם ביתה יהלי.
שוש הייתה מטפלת בשיאצו, פריקית של הטבע, הוליסטית, מעמיקה בדברים.

לא פעם יעלו לחופית השאלות: "למה? מה קרה שם? אימא שעשתה עבודה רוחנית, רגשית, מדוע לא הצליחה לתקן את זה? מדוע התעקשה בדרכה כשחלתה?"
השאלות האלה ורבות אחרות שנשארות אתנו אחרי האובדן יש בהן חיפוש דרך, עצירה ושאלות: "על איך להמשיך?" איך והאם לפעול אחרת?" מה אוכל ללמוד מכך?" מה זה אומר עכשיו?…"

כשעוצרים ומתעוררים. מתחילה צמיחה.

שמחה להציג את

חופית מנו- דולה, תומכת ומלווה בתהליכי הריון לידה ופוריות.

חופית

"יש בי צורך עמוק להביא את זה לכל העולם לצעוק את זה שאף אישה לא צריכה לעבור התערבויות מיותרות חשוב שנשים ילדו בטוב"!

בשנה וחצי אחרונות היא על אוטוסטרדה, בוחרת להצליח ויהי מה.

למדה תטא הילינג שאפשר לה להתחבר לעוצמות הפנימיות שבה, ודרך גלגולים קודמים גילתה שהייתה מיילדת בתקופה מקראית, בתקופה אינדיאנית ועוד.

היא שם. לגמרי שם.

אם כתבתי קודם על ההוויה של חופית, אז כשהיא מדברת על התחום בו בחרה, המתנה שלה לעולם, כל האנרגיה שלה עולה בהתרגשות, בהתלהבות וזה מהדהד, היא מאמינה בכך כל כולה.

ומרגישים את זה- זה עושה לי חשק להיות דולה, או להיות היא, או לפחות להיות בהריון שוב כדי שהיא תלווה אותי בלידה..

4 שנים זה לקח לה. להגיע להחלטה. היו הרבה ספקות, חששות, קולות מסביב.

הרעיון החל לנבוט בה בהיריון עם ביתה הבכורה, כאשר חוותה את ההיריון בהתרגשות ובאופן מלא ונוכח.

בלידה הראשונה שלה כשהיא מלווה בבעלה ואימה ומשהתארך התהליך ומלוויה תשושים מהתרגשות ונכונות לתמוך, היא התרכזה בעצמה, בכאב ובמחשבה שדבר לא יעזור, נכנסה המיילדת וסייעה לה ע"י עיסוי שהקל עליה.

כאן הבינה כמה חשוב המרחק הרגשי, וכמה חשוב שמי שנמצא אתך בלידה יהיה עבורך, קשוב, נוכח, מכוון, ומחזק בשבילך ללא קשר למשך הלידה.

בתקופה שלאחר הלידה בחרה לעזוב את משרד הפרסום בו עבדה ולהיות אימא במשרה מלאה.

עבורה להיות אימא זה להיות מנחה, מייעצת, ונוכחת, מישהי שמקנה ביטחון וקרבה.

היא חשבה לעשות קורס במיילדות ולהיכנס למערכת לתמוך ולסייע ליולדות בתהליך הלידה. אבל רק לאחר לידת ביתה השלישית, ואחרי שעברה אי אילו עבודות שונות " כי צריך להתפרנס.." צריך כסף".. החליטה לעשות צעד,

משהו בער בה, הרגישה שהיא חייבת לעשות משהו, שהמצפן שבתוכה כל כך חזק עד שאינה יכולה להתעלם ממנו עוד, והיא חייבת להיות נאמנה לעצמה.

בחרה במסלול של דולה, שתוכל להיות היא, להביא עצמה ולא להיות מוכתבת ע"י מערכת שעשויה לדכא תהליך קסום ומופלא. עוד לפני שסיימה את לימודיה עמד האתר באוויר, היו לוגו, תכנים וטקסטים,

בלידה הראשונה שליוותה, ללא כל ניסיון, בלי שהייתה מודעת, בלי שתכננה, היא יצאה. הדולה, התומכת המלווה בכל הווייתה.

היום היא יודעת לדייק עצמה- מעבר לנוכחות ולהקשבה שהיא מביאה אתה ליולדת חשוב לה ללמד אותה שהיא בעצמה יכולה להזיז הרים,

שיש בה עוצמות, ויכולות מופלאות שהן רק שלה, ושהלידה זה תהליך והדרך היא דרכה שלה.

שוב המבט הבורק כשהיא מדברת, עיניים מלאות חמלה וחום. תחושה של בטחון ועוגן, יש בה את האישה הלוחמנית שמוכנה להילחם מול מערכת לא טובה, לוחמת צדק.

"להיות דולה זה להיות סוג של אימא, אימא אדמה לאותן נשים ולתת להן כלים לתהליך שהן עוברות והבנה שלצד הרגשי יש השפעה רבה במהלך הלידה."

גם באימהות שלה היא כזו.

בשילוב שלה בין האימהות והקריירה ישנו סנכרון עם בעלה, השרביט עובר לידיו, והבנות יודעות שאם הן קמות בבוקר ואימא לא מקבלת את פניהן, היא בדרכה לקחת חלק וללוות יולדת למפגש עם ילדה.

זה מאפשר לה גמישות ובילוי זמן איכות עם משפחתה.

היא מאמינה שדוגמה אישית היא מפתח באימהות שלה, אחרי שהייתה טוטאלית בשבילן היא בוחרת היום להקשיב גם לצד שלה, לרצון הפנימי שלה,

היא יודעת שאינה יכולה ללמד את בנותיה משהו שלא חוותה בעצמה ולכן היא מחויבת למי שהיא, לומדת לתת תוקף לרגשותיה-דבר שבעבר שמרה לעצמה, ולפתח את האמונה שלה בעצמה,

להבין שיש לה מה לתת, והפתיחות והנאמנות שלה לעצמה הם חלק ניכר מהדרך שלה.

זה משתקף באימהות ובעבודה שלה- המקום המגדיל, המקום שמחזיר את הכוח, את היכולת ואת המסוגלות, את ה"לסמוך על עצמי" ו"לדעת לבקש ולרצות לעצמי"- כי משם זה מהדהד לאהובינו, סביבותינו וכל מי שבמרחב שלנו.

זו תובנה מדהימה.

 לפעמים אנחנו חיות ופועלות מתוך חשש שאם ניתן לעצמינו זה יגרע מהאחרים, ואם נקשיב לעצמינו ולרצונות שלנו נהיה פחות קשובות לאחרים ולרצונות שלהם.

אנחנו שוכחות, מזניחות או מוותרות לעצמינו בדרך- אבל עם מה זה משאיר אותנו? אם נוותר עלינו זה לא ירחיב עבור האחרים, זה רק יצמצם אותנו יותר ויותר ויעצים את ה"אין" בחיינו. יקטין אותנו.

אם נדאג להזין, למלא ולתת לעצמינו נתחבר ל"יש" שבחיינו, נעצים אותו עבורנו ועבור מי שסביבנו.

עניין אותי לדעת אם קיים קשר בין האובדן לבין הבחירה להיות דולה. מבחינתה לא קיים קשר. אך במהלך השיחה אפשר היה לראות דמיון בטוטאליות שלה מול של אימה.

עם כל הקושי שהיא פגשה מול אימה, למדה חופית לקחת את המודל הזה למקום שלה, מה חשוב לה, מה היא רוצה.

האובדן אפשר לה לעצור, להיות בתוך משהו בלי פחד להיבלע, זה שחרר אותה להיות היא. ובמובנים מסוימים דרכה של שוש קיצרה עבור חופית תהליכים גם בשיקולים אם להפוך לעצמאית.

"כשאני עושה ומגשימה את מה שאני- הדרך היא טובה. עבורי החיים הם מסע, שיעור גדול כשהדרך היא המשמעותית, ואני בדרך.."

"אין ספק שהמוות של אימא שלי עורר בי המון דברים. גרם לי להניע את עצמי קדימה. ולהגשים את ההוויה שלי למרות הקשיים וחוסר הוודאות שבדרך העצמאית. זה הוביל אותי לרצות ללדת את עצמי מחדש. להקשיב לקול הפנימי שלי. שמאז אני מקשיבה רק לו, כל הזמן.                   וכל עוד אני מקשיבה לקול הפנימי הזה, הכול זורם. הכול פתוח".

אני נפרדת מחופית בחיבוק ובידיעה שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה, נרגשת, מלאת התפעלות לנוכח גדולתה וההדהוד של האהבה שריחפה בשיחתנו.

ועם הרבה תובנות:

+אובדן של אדם קרוב יכול להיות כוח מונע או כוח מניע. מה אני בוחרת לעשות-זה בידיים שלי.

+כשאת עוצרת ושואלת: מה חשוב לי? מה אני רוצה? את מתחילה להתקרב לעצמך, לעשות צעדים כדי להכיר אותך.

+"אינטואיציה אימהית"-לפני שילדתי את בני הראשון לא ידעתי כיצד אדע להבדיל בין סוגי הבכי, להבין אותו. אני זוכרת שחברה אמרה לי: "אל תדאגי יש לך את האינטואיציה האימהית",

סבבה! "איפה היא? איך מזהים אותה? זה זה? אולי זה?" מה שבטוח הרבה תסכול וחוסר בטחון ליוו אותי.

בעזרת חופית הבנתי שזהו תהליך, משהו שמתפתח, נבנה על ידי הניסיון שלי באימהות. ולהסתובב עם משפט כזה בהחלט יכול להקטין אותנו.

אז גדלתי!

תודה לך על הזכות

עינת

פרטים נוספים על השליחות של חופית תמצאו באתר שלה  http://www.hofitdoula.co.il/

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s